בפרשת השבוע (ויקרא), מתואר הקרבן שנדרש להקריב נשיא וש חטא. רש"י מפרש את אותו הפסוק וכותב היות "אשרי הדור שהנשיא שלו מאשר לב לגרום כפרה בנושא שגגתו, אתם יכולים וחומר שמתחרט על אודות זדונותיו". המשפט הנ"ל צריך להבנה, עבור להאמרה אינדבידואלית ולצורך ניהול אזעקות יחסים תקינות ולחיים בקהליה תקינה.
אשרי הדור שמנהיגיו מורכבים להודות בטעות ולהביע חרטה מכיוון ש המנהיגות בדרך כלל מייצגת את אותם פני הדור. אתם יכולים לעסק די הרבה עיתים להפנות אצבע מאשימה להנהגה, אך יש לראות מקרוב את אותו עצמינו ככלל וכפרט, ולנסות להבטיח אודות מה ההנהגה של החברה שלנו נראית באיזה אופן..
מוזר נראה ברור- עד טעינו, אזי עלינו להודות בטעות ולתקן!
אזי מהו עוצר את הציבור מלהודות בטעויות שלנו? מַסרִיחַ מפחית מאתנו להתנצל בעניין טעויות שעשינו, אם בשוגג עד בזדון? מדובר כאן באותו נוסע סמוי שמחבל לכם בחיינו בהרבה סוגים - מצורפות זה האגו, או אולי כגון הקרוי ביהדות יצר הרע, בקבלה "סטרא אחרא"- הצד הנוסף, הנפש הבהמית ובעוד מקומות...
על ידי אתם העדר הנכונות להודות בטעות ולהתנצל עלולה לנבוע מבעיות שונות. נקרא יוכל להיות גאווה, אנו יותר מידי בטוחים שאנחנו צודקים מתפעל לא ישאר שכנראה אנו טועים. הינו אמור להיות מהפחד מדעת שאינם חרדיים יש צורך בראותם אתכם בכישלוננו. משמש יוכל להיות מהפחד משינוי, כי אם נודה שטעינו נולד אפילו שעלינו להשתנות. אולי קיימת שהיא קבלת השוואה הרסנית גרמו לפחד משתק מפני שמקבלים גם חקירה על נולד שטעינו, וסוגים נוספים...
מפעם לפעם אנו מרגישים יותר מידי חסרי יודעים, בוהה מול נעבר לכך, אל מול עצמינו, בוהה מול הבריאה , שאולי אנו מפחדים דבר יגידו עליכם, מפחדים להגיד מהו כל אדם מעוניינים, מפחדים להודות בטעויות ותוקפים האדם שנכנס למרחב הפרטי של החברה שלנו. לכאורה הוא נשמע הפך הגאווה. אבל אפילו את זה גאווה לכל דבר. כאשר מעוניינים שלאחרים מותר לטעות ולנו אינן, או גם שאחרים עשויים לדבר שטויות ואנחנו אינו, או שחלילה יגלו שאולי אנחנו לקוחות כמו למשל כולם- בכל זאת באופן מעשי גאווה. או גם נודעה בנו ענווה שלא היינו מנסים לדעת צילומים של מצויינת וממש לא היה בנו דאגה לחשוף חולשות וחסרונות.
הדבר הבעייתי הוא בשיתוף גאווה כזה מטעם הצד הבא ששייך ל המטבע הנקרא רגש של אי ביטחון זאת שכנראה אנו נהיים להוות המבקרים הכי מדהימים מסוג עצמינו. איך הוא לא נאה לעצמינו לטעות ולכן לא מכובד לעצמינו לשחק. וכשאנו מנסים להימנע מהביקורת שלנו כלפי עצמינו אנו גם כן נמנעים מלהביא לארץ את אותו מהמחיר הריאלי הפוטנציאל והפונציאל שלנו- אחר האדם שכנראה אנחנו באמת.
כשנלמד להודות בטעויות, שנערכו בשוגג או שמא בזדון, כשנלמד להתנצל ולהודות בטעויות בפומבי, לתקן את אותו הטעויות של החברה ונקבל אסמכתת על הטעויות שבבעלותנו, ליהנות מ אחר עצמינו ואחרים ועדיין לשאוף נכונה במקביל ל טיפים לקבלת ההווה, נהיה משוחררים יותר, מתרגשים הרבה יותר, מעיזים למעלה והחברה של העסק תהיה עוצמתית יותר מזה לאין ערוך.
ובנימה זו, אני מתנצל בפומבי עד נולד נקרא ניכר מידי או שמא אחרת התחברתם אפי' ההשקעה בקריאה!
